<h1>תוספות רבינו פרץ — ב"מ</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[ב"מ קי"ד ע"א] ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא. ור' יוחנן סבר דאין הקש למחצה [נדרים ז' ע"א], והיקשא עדיפא מק"ו ומבטל ליה, ואע"ג דמוקמי' היקש לדבר אחר. אינך אמוראי סברי דק"ו עדיף, ומוקמי' היקש לדרשא אחריתי.
[ב"מ קי"ד ע"א] מה ערכין נדון בכבודו. דרשי' מנפשות. וא"ת, תיפוק לי' משום דכל שומות הכי איתנהו, דגבי נזיקין שיימינן כמה יפה קודם שנקטעה [ב"ק פ"ג ע"ב]. י"ל, משום דיש חלוק בין ערכין לנזקי' כדאמרינן פרק (שום היתומים) [האומר משקלי עלי י"ט ע"ב] דשמין אותו כאלו (ב)ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמי שנטלה לגמרי, דאז מגונה יותר.
<h2>דף יז:</h2>
(ב"מ קי"ד ע"א) [עד שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש הקונטרס, כגון עני והעשיר קודם שיעריכנו הכהן וכו', ולא דק דלישנא דעד סופו לא משמע כן, אלא כדאמרינן התם לאפוקי עני והעשיר והעני].
[ב"מ קי"ד ע"א] מה[ו] שיסדרו לב"ח וכו'. פסק ר"ת בספר הישר [סימן תק"ח] דאין מסדרין לב"ח, דהא רשב"ג דמתני' אית ליה דאין מסדרין, דקאמר [קי"ג ע"א] מכאן ואילך מוכרו בב"ד, והלכה כרשב"ג בכל מקום במשנה [ב"ק ס"ט ע"א], כיון דלא פסק שום אמורא דלא כותיה. וגם מצינו לקמן אמוראים דאמרי' בהדיא אין מסדרין ואין שום אמורא אומר בפי' מסדרין. ורבה בר אבוה דאמר ליה לאליהו מהו שיסדרו לב"ח וא"ל גמר מיכה מיכה מערכין, (ו)נראה לר"ת דה"ג מניין שמסדרין, ור"ל למאן דאית ליה מסדרין, אבל לעולם ס"ל דאין מסדרין. ובר מן דין צריך להגיה הגירסא, כי גירסת הספרים אינה נכונה, דא"כ היה לו להשיב א"ל מסדרין, וכן הגיר' בה"ג. ורבנן דר' יהודה בערכין פ' השג יד [י"ז ע"ב] אית להו אין מסדרין, דקאמר ר' יהודה עני והעשיר מביא ערך עשיר, ומפרש בגמ' טעמייהו דכתיב [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא שיהא במכותו מתחלה ועד סוף. ורבנן פליגי עליה, והכ' דרשי' והוא ולא בע"ח כדקאמר בסמוך. ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד מדאמ' בכל התלמוד דב"ח גבי אפי' מגלימא דעל כתפיה [ב"ק י"א ע"ב], ואין לומר דהיינו שמפשיט ליה גלימא דאלפא זוזי ויהיב ליה אחריתא, דהא קי"ל כרשב"ג דאמר כל ישראל בני מלכים הם [שבת קי"א ע"א]. ומדרבנן דמתני' אין להוכיח דמסדרין, דפליגי בבא ליטול דרך משכון ולא בתורת גבייה. ותדע דאם לא כן כי בעי מסדרין ליתא רבנן דמתניתי'. והא דלא מייתי ברייתא דלעיל, משום דלא ידע מאן קתני לה. והא דלא מייתי מרשב"ג דמתני', משום דאיכא לדחויי' כדלעיל ומזבין מאי דלא חזי ליה, כי היכי דלעיל לא הוה ידע תלמודא ואעפ"י שמתיר בלוף, מ"ה לא ס"ד דנימא מההוא טעמא דליכא מידי דלא חזי ליה. ועו' אומר ר"ת ז"ל שלא היה יכול להוכיח מר' ישמעאל ור' עקיבא דס"ל כל ישראל ראויין לאותה איצטלא, אלמא ס"ל דמסדרין, משום דמיירי בתורת משכון, דת"ק סבר דמפשי' אותו איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו, וממנה עושין השבת העבוט בכל יום ויום, והמותר יהיה לו למלוה בתורת משכון ולא יחזיר לו אותו כלל. ור' ישמעאל ור' עקיבא סברי דמן השבה של מאה מנה יעשה השבת העבוט, אבל בתורת גביי' לא יסדר כלל.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וקשה דהכא משמע דכולי עלמא סברי דאין שכירות אלא לבסוף, ובהגוזל [ב"ק צ"ט ע"א] פליגי בה תנאי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אם לאו. וי"ל, דכולי עלמא סברי דתשלומין אינם עד לבסוף, והאי דפליגי התם היינו מאיזה שעה זכה בשכירות, ונפקא מיניה לקדושי אשה, דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף א"כ הוי השכירות כמלוה ואינה מתקדשת בו, ואי אינה אלא לבסוף אינה מלוה ומתקדשת. א"נ, לענין כיפה שמעמידין בה ע"ז דאם בנה בה שכירותו מותר [ע"ז י"ט ע"ב]. וא"ת גבי בכור דכתיב [דברים ט"ו] לפני ה' תאכלנו שנה בשנה, אמאי לא דרשינן כדדרשינן הכא, ונימא דבכור של שנה זו אינו נאכל אלא לשנה אחרת. וי"ל, דשאני התם דגלי קרא שנאכלין בתוך שנתו, כדכתיב [שמות כ"ב] וביום השמיני תתנו לי.
<h2>דף יט:</h2>
[ב"מ קי"ד ע"א] מה ערכין נדון בכבודו. דרשי' מנפשות. וא"ת, תיפוק לי' משום דכל שומות הכי איתנהו, דגבי נזיקין שיימינן כמה יפה קודם שנקטעה [ב"ק פ"ג ע"ב]. י"ל, משום דיש חלוק בין ערכין לנזקי' כדאמרינן פרק (שום היתומים) [האומר משקלי עלי י"ט ע"ב] דשמין אותו כאלו (ב)ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמי שנטלה לגמרי, דאז מגונה יותר.
<h2>דף כז.</h2>
[ב"מ נ"ג ע"ב] הבעלים אומרים בעשרים וכו'. וקשה, דהכא משמע דהבעלים פודי' אותו בשיוויו, ואמאי הא קרא כתיב [ויקרא כ"ז] חומר שעורים בחמשים שקל כסף. וי"ל, דמיירי בפודה הקדש שדה אחוזה בזמן הזה דאין היובל נוהג. וא"ת כיון דמיירי בזמן הזה, א"כ אמאי פודהו בשיוויו, הא בזמן הזה יכול לפדותו אפי' בשוה פרוטה, דהא אמרי' [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דליכא השתא פסידא כלל. וי"ל, דמיירי בזמן שב"ה קיים ואין היובל נוהג, כגון בבית שני [ירושלמי גיטין פ"ד ה"ו] דאז לא היה היובל נוהג, דבעי' כל יושביה עליה, דאז לא היו כל יושביה עלי' בבית שני שכבר גלו עשרת השבטים.
<h2>דף כז:</h2>
[ב"מ נ"ד ע"א] עשרים וחמשה הבעלים נותנים שלשים. ובערכין [כ"ז ע"ב] פריך אמאי נותנין שלשים לימא ליה איכא גברא בחריקאי. פי' הוא אומר כמו שהייתי אומ', שהרי כמו שהייתי אומ' לא היה פדיון עולה רק לכ"ה, ומוקי לה התם כגון דאמרי בעלים בעשרים ודינר, והשתא מה שהוא אומ' הפדיון היה עולה לכ"ה דינר', ולא חש להזכיר במשנה רק הסלעים, אבל בשביל אדם שאמ' כ"ט, אז ודאי יקחו אותן בכך שהרי הוא עולה השתא מכ"ה סלעים ודינר.
<h2>דף כט.</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] שחיללה אין לכתחילה לא. פ"ה, הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה, פי' לחלל על שוה פרוטה לכתחילה, דערכך שיוויו ממש. ומר סבר אפי' לכתחילה דערכך כל דהוא משמע. ול"נ דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] בכמה דוכתי משמע דמלתיה דשמואל לא הויא אלא בדיעבד, אבל לחלל לכתחילה שוה מנה בפרוטה לא קאמר. וע"ק דבמ' סנהדרין [י"ד ע"ב] קאמ' דפדיון של הקדש צריך ט' כהנים וישראל אחד, אלמא דצריך לעיין היטב שלא יטעו בשומא. לכ"נ לפרש דודאי לכתחילה אפי' שמואל מודה דצריך לפדות שוה בשוה, וה"פ שחיללו אין, פי', שמואל דאמר מחולל היינו דוקא באדם שמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, דהשתא הוי כבר החלול כגמר, ומ"ה אמרי' דמחולל, פי' להחשיבו חילול, לכתחילה, כגון לעיל, במילתיה דר' יוחנן דמיירי שמתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא שלא היה שוה בשוה, דעדיין אינו נגמר החילול, משום ה"ק דכשבא לימלך לחכמים שיורו לו, דצריך לע' דאם יורו שהוא מחולל א"כ היו מחשבי' אותו חילול לכתחילה, שהרי עדיין לא נגמר, דנתכון לפדות שוה בשוה. ומר סבר אפילו לכתחילה, פי' לכתחילה כה"ג טפי מחשיב ליה חילול, הואיל וכבר עשאן, אבל כ"ע מודו שאין יכול לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. ועי"ל, דקרא מיירי כשהקדיש ביד גזבר או ביד כהנים, דצריך לדקדק בדמים, אבל ביד בעלים אפי' בכל שהו שרי לכתחילה.
[ב"מ ו' ע"ב] ופרשי מינה רב חסדא ורב הושעיא. וא"ת וליחלליה על שוה פרוטה דהאמר [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. י"ל, דהיינו דוקא הבעלים, אבל אחריני לא, והבעלים לא היה בדעתם לחללן, דעל מנת כן הקדישו שלא יהנה ממנו אחר.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ק"ו ע"א] אלא מעתה שביעי' תעלה, דאיכא תבואה בחוצה לארץ. תימ', לדברי המקשה יקשה, דמקשה עצמו היה מדקדק דדוקא בשני אליהו דליכא תבואה בעולם ובשביעית איכא תבואה בחוצה לארץ. וי"ל, טעמא דמכת מדינה (דמודה) [דמנכה] לו היינו משום מכת מדינה, דמודיעה ומגלה לנו דאותו שדה אינו ראוי לתבואה, אפי' היתה כבר ביד המחכיר או אדם אחר בשנה זו, ולא משום מזל דחוכר גרם, ואינו מנכה לו. ולעיל קאמ' תלמודא דהיכא דאישתדיף רובא דבאגא אע"ג דיש תבואות במקומות אחרים, מ"מ אמרי' דמכת מדינה היא, לומ' שאין שדה זו ראויה לתבואה אפי' היתה ביד מחכיר, ולאו מזל דחוכר גרם, והשתא פריך מההיא דהיתה שני שדפון וכו' דומיא דשני אליהו דליכא תבואה הא איכא תבואה עולה, אע"ג דאשתדוף רובא דבאגא, וס"ד דמקשה דגבי שתי שנים דמוכר שדהו הוי נמי טעמא [ב]ראיות תבואה שדה זו שמכר, דשני תבואות דאמר רחמנא אשדה שמכר קאי דוקא דליכא תבואה, אי נמי בשני אליהו אז אמרי' דשדה זו אינה ראויה לתבואה, אפי' ביד המוכר, הא איכא תבואה דאותה מדינה אפי' אשתדיף רובא דבאגא עולה לו, ולא אמרי' כיון דאשתדוף רובא דבאגא מכת מדינה היא, להוכיח על השדה שאינה ראויה לתבואה אפי' ביד אחר [א]לא אמרי' דלא מכת מדינה היא, כיון דאיכא תבואה במדינה ש"מ שדה זו בידי ראויה לתבואה, אלא הלוקח (גרס) [גרם] ועולה לו, דס"ד לדמויי מוכר (ללוקח) [ולוקח] (ומחכיר לחוכר) [למחכיר וחוכר], וכן מתוך הסברא דמחכיר כמו חוכר לו פירות שדהו לשנה זו כמו למעלה. והשתא קשה להא דאמרי' לעיל דרובא דבאגא מכת מדינה היא, להוכיח שאין שדה זו ראויה לתבואה. והשתא ניחא דלא הוי קש' ליה משביעית, דאע"ג דאיכא תבואה בחוצה לארץ משום דמ"מ שדה זו שבארץ ישראל אינה ראויה לתבואה, ולא דמי לאשתדוף רובא דבאגא דבעי המקשה לומר דעולה לו, דהתם, כיון דאיכא תבואה במקומות אחרים בארץ ישראל, א"כ שדה זו ראויה לתבואה, דהא לאו מכת מדינה היא, לדברי המקשה, ובראיות תבואה השדה זו תלייא מילתא גבי מוכר שדה אחוזה, לדברי המקשה כדפי', דמשמע דמדמה ליה למחכיר וחוכר. ומשני שאני הכא דכתי' שני תבואות, שנים שיש בהם תבואה בעולם, כלומר, (לא"ל) דאשתדוף רובא דבאגא באגא לחוד מכת מדינה הוי להוכיח על שדה זו שאינה ראויה לתבואה, ומיהו גבי מוכר שדהו גזרת הכתוב שאינו תלוי בראיות תבואה לשדה, מי כתוב תבואות השדה הוא מוכר לך, אלא כתיב שני תבואות, שנים שיש בהם תבואות בעולם, אפי' לא תהא אותה שדה ראויה לתבואה. ולהכי פריך אי הכי שאין הדבר תלוי בראיות תבואת השדה זו, אלא שיש תבואה בעולם א"כ אפי' שביעית תעלה, אע"ג דשביעית אין שדה זו ראויה לתבואה בארץ ישראל, מה בכך, הא את הוא דאמרת דאין הדבר תלוי בראיות התבואה בשדה זו, דהא אשתדוף רובא דבאגא, דאין שדהו ראויה לתבואה, מדמנכה לו (מחבירו) [מחכירו] וא"ה אמרת גבי מוכר שדהו דעולה לו, לפי שתלה הכתוב בשנים שלש תבואות בעולם, אפי' לא תהא שדה זו ראויה לתבואה. ושביעית נמי להא דמיא, כיון שיש תבואה בחוצה לארץ. ומשני שביעית אפקעתא דמלכא היא, בארץ ישראל, ששם נוהג דין מוכר שדה אחוזה, ובארץ ישראל מיהו לא הויא תבואה בעולם, ולא דמי לאשתדוף רובא דבאגא, דהתם קרי' בי' שנים שיש תבואה בעולם הוא בארץ ישראל, זה לשון מורי שיחי'.
<h2>דף לא.</h2>
[ב"מ ס"ג ע"א] הא מני ר' יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר. והכא בדר' אושעיא היינו צד אחד ברבית דבשעת הפסק לא היה אלא צד אחד ברבית, אבל שהיה בו צד אחד של היתר אם לא ישלם לו אלא פירות, כיון שפסק עמו אין כאן רבית, ואם משלם לו דמים יש כאן רבית, והיינו צד אחד ברבית. אע"ג דבשעת הפרעון כבר הוקירו, ולא בשעת הפסק יש צד אחד של היתר. וא"ת אליבא דר' יאודה דשרי צד אחד ברבית למה אסור להלוות סאה בסאה, הלא יש צד אחד של היתר אם לא יוקירו. וי"ל, דהתם הלואה הכא זביני. ול"נ, דהא אמרינן לקמן [ס"ה ע"ב] דאפי' בהלואה שרי ר' יאודה צד אחד ברבית. לכ"נ לפרש, דהתם לאו בידו לעשות ומ"ה לא חשיב ליה צד אחד, אבל הכא בידו לעשות ולפרוע לו מה שירצה.
<h2>דף לא:</h2>
[ב"מ ס"ג ע"א] רבא אמר רבית ע"מ להחזיר איכא בנייהו. פ"ה דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור, דאיכא בנייהו רבית ע"מ להחזיר. וקשה דאמרינן בערכין פרק המוכר [ל"א ע"א] המוכר בית בבתי ערי חומה וכשפודה אותה בסוף שנתה דלוקח אין לו כלל ממה שדר בה, וקאמ' רבית גמורה היא והתורה התירתה, ופריך והתניא רבית ואינו רבית, ומשני הא ר' יאודה דאמר צד אחד ברבית מותר והא רבנן דאמ' אסור, אלמא משמע דר' יאודה סבר צד אחד ברבית מותר. וי"ל, דרבא מודה שפיר דר' יאודה מתיר צד אחד ברבית מדאורייתא, והשתא ניחא דההיא דהתם מדאורייתא. אבל לא מסתבר ליה לאוקמי פלוגתייהו בצד אחד ברבית, משום דר' יאודה מתיר הכא אפי' מדרבנן, וס"ל לרבא דאפי' מאן דשרי דאורייתא צד אחד ברבית מדרבנן אסור, ומ"ה מוקי פלוגתייהו ברבית ע"מ להחזיר.
